מוצא והיסטוריה גזע ניופאונדלנד

נכתב ע״י דורון ראכלין


שנת 1789 שנת 2004

הקדמה
לגלות מחדש מוצא של גזע כלבים לאור הכתבות והמסמכים ההיסטוריים שלו זה לא דבר קל. הדברים הידועים לנו כיום בוודאות על גזע זה הם רק מהתקופה החדשה כלומר משלוש המאות האחרונות.
למצוא חומר היסטורי על גזע הניופאונדלנד הוא משימה קשה משום שהתיעוד ההסטורי לוקה בחסר ויש צורך לבנות פאזל מחלקי מידע קיימים.
כמה מהתיאוריות השונות על מוצא הגזע נשמעות לא מציאותיות וכמה מהן דמיוניות, אך יכול להיות שחלק קטן מהן הוא אמת והן רק שונו ע"י האדם.
נזכור שבעבר גזעי כלבים היו פחות אחידים בצורתם מאשר הגזעים של היום,
כתוצאה מחוסר תמימות דעים בין מגדלים שונים גם באותם האזורים וחוסר של סטנדרט אחיד של הגזע.


מוצא והיסטוריה של גזע הניופאונדלנד

מוצאו של גזע הניופאונדלנד הוא באי שקרוי בשם זה השייך לקנדה ונמצא צפון מזרחית ליבשת אמריקה. גודלו של האי כ-שליש מגודלה של איטליה וחצי ממנו מכוסה במימי האוקיינוס. חופי האי בנויי ממפרצים ומפיורדים.
על האי הצמחייה מועטה וכוללת עשבים וצמחים נמוכים.
האקלים באי הוא לח מאוד עם גשמים מרובים במשך רוב ימות השנה. הקיץ הוא קצר ורוב השנה אדמת האי מכוסה קרח ושלג .
בסביבות שנת ה-1000 הויקינגים או הפירטים הסקנדינביים הגיעו אל האזור הזה. אחרי שנחתו בגרינלנד הם נעו דרומה, הגיעו לאיי ניופאונדלנד ולברדור והמשיכו על החוף המזרחי של היבשת עד לפרו.
רק בשנת 1497 האי התגלה באופן רשמי ע"י יורדי הים האיטלקיים בהנהגת ג'ון קאבוט.
יורדי הים הבסקים והברטונים ביקרו רבות באי וב-1504 ניסו להתיישב בו.
בשנת 1524 ניסו אף הצרפתים להתיישב באי ו1615 ניסו גם הבריטים את מזלם. ב-1917 עבר האי משליטה צרפתית לשליטה אנגלית.
ב-1949 הפכו להיות האיים ניופאונדלנד, לברדור וכל החוף הצפון מזרחי של קנדה למחוז ה-10 של מדינה זו.

מפת האי

 


מוצא-
תיאוריות שונות של מוצא הגזע

התיאוריות השונות על מוצא הגזע מתחלקות לשתי קבוצות : אלה התומכות בכך שגזע זה מקורו באמריקה ואלה התומכות בכך שהגזע הוא הכלאה של גזעים שהגיעו מאירופה.
מהספרNewfoundland dog של ד"ר Heim (1952) אנו למדים שחוקר הטבע Th. Studer בדק את עצמות הגולגולת של כלב הניופאונדלנד ומצא מבנה עצם דומה לזה של Canis Familiaris Inostranzewis שמוצאו מהזאב הצפוני שדומה במבנהו למסטיף טיבטי ולמולוסאידים בכלל. הוא קבע שגזע הניופאונדלנד שייך לקבוצה זו ולא יכול היה להתפתח בצורה עצמאית על האי. לכן העריך שהגזע הזה יובא לאי אך לא ידע להסביר איך הגיעו אבותיו.
Eban Hosford מהרוורד כתב בשנת 1888 שבמהלך ההגירה אל היבשת האמריקאית הביאו הויקינגים עימם גם את חיות הבית שלהם ביניהם גם את הכלבים שאחד הגזעים הידועים שלהם היה "Bear Hunting Dog” שהיה כנראה ממשפחת המסטיפים ששימשו בדרך כלל ככלבי שמירה וגרירת מזחלות. הוזכר גם כלב גדול שחור בשם"Oolum” שמנהיג הויקינגים Leif Ericson הביא עימו באחד המסעותיו. הכלבים האלה היו צאצאים של כלבי האיכרים הנורבגים במאה התשע עשרה ששימשו לשמירה נגד הזאבים.

באנציקלופדיה האיטלקית (1940) אפשר למצוא את המונח “Bear Dog” – גזע כלבים המיועד לצייד דובים, ראש ריבועי ורחב, זרבובית קצרה, אוזניים קטנות ודקות, צוואר קצר ושרירי, צבע פרווה חום אדמדם עם כתמים לבנים וצלליות שחורות. שער ארוך וצפוף.
התיאור מתכוון ל "Pelshhound” המולוסואיד הידוע כצאצא של המסטיף הטיבטי שהובא לאירופה מאסיה והוא אביהם של רוב גזעי המסטיף.

הפלישה של הויקינגים לאמריקה תועדה על-ידי ד"ר Helg Ingsted מאוסלו שגילה לאחרונה ב-Meadows ניופאונדלנד את שרידי המחנה הויקינגי שהכילו בין השאר שרידי שלד של כלב.
במסעותיהם היו הויקינגים נוטשים את בעלי החיים שלהם מאחוריהם וכלבים אלה הזדווגו עם הכלבים המקומיים. עדות נוספת היא שבמאה ה- 12 בקברו של נסיך משבט האינקה נמצא שלד של כלב שדומה לכלב סקנדינבי מאותה תקופה.

בשנים יותר מאוחרות Fred Stubbart במהלך אסיפה כללית של "American Newfoundland Club” הציג תיאוריה אחרת המבוססת על לימודיו ממבנה העצמות של כלבי האינדיאנים, ובה הוא טען שכלב הניופאונדלנד הוא ממוצא אמריקאי, שהוא הכלאה של הגזעים המקומיים של האינדיאנים, ה-"Great Black Dog" של ה"Algonquin” ומה- "Sioux” שהתפשטו באותה תקופה בכל אמריקה.

פרופסור Otis Mason בספרו על האינדיאנים האמריקאים מספר על כלבים אלה שהיו עוזרים בצייד, בדייג, בשמירה וגם כבני לוויה לתושבים ולילדים. כשהיו התושבים עוברים לגור ממקום למקום היו נעזרים בכלבים לגרירת מזחלות ומשאות. כשהיו האינדיאנים שטים בקנו לאורך הנהרות היו הכלבים רצים לאורך הגדה אחריהם.
לאחר הפלישה הספרדית לארצות אמריקה תפס הסוס את מקומו של הכלב ברוב המקומות. רק באזורים שבהם תנאי המחיה לא היו מתאימים לסוס נשאר הכלב בתפקידיו, אחד ממקומות האלה היה האי ניופאונדלנד. הכלב המשיך לבצע את מטלות גרירת המשאות וכדו..

תיאוריה אחרת לגמרי הוצגה על-ידי Hon. Harold MacPherson ניופאונדלנד (1937) ו J. Pietersee (1932) מגדל ויו"ר המועדון לניופאונדלנד בהולנד שניהם מאמינים שמתיישבים אירופאים הביאו את האב הקדמון של הניופאונדלנד לאי.
המתיישבים הביאו את הכלבים שלהם מארצות מוצאם לעולם החדש.
באותה תקופה היו באירופה כמה גזעים שמהם יצרו את הגזעים החדשים.
כלב צרפתי טיפוסי " Barbet " שמתואר כאב קדמון של הפודל, היה נפוץ באותה תקופה באירופה ושימש לצייד ברווזים, היה שחיין מצויין ובעל יכולת טובה להביא את הצייד. גזע זה הוחזק בדרך כלל על הספינות. הוא תואר כבע"ח עם גולגולת רחבה ועגולה מצח מפותח ופרווה צימרית.
כלב צרפתי נוסף אך במקור מספרד היה " Epagneul " שמוצאו מהפוינטר, ששימש לצייד שלוים לאור יכולת הציד טובה שלו בביצות.
באותה תקופה היו בחצי האי האיברי כמה גזעי צייד ספרדים ופורטוגזים שהם כנראה האבות הקדמונים של הפוינטר ו " Perdiguero ".
באנגליה באותה תקופה היו הספניילים וכלבי צייד הציפורים, שהוכלאו עם הכלבי צייד ספרדים ופורטוגזים שהיוו את האב הקדמון של הסטרים למינהם.
בין גזעי הצייד השונים היו גם מספר לא מבוטל של מולוסים ששימשו בדרך כלל לשמירה אך לפעמים שימשו גם ככלבי צייד לטרף הגדול.

כלבי הרים פיריניים (הצרפתיים) והמסטיף הספרדי באו מאותו אב קדמון. גזע מאד נפוץ באותה תקופה היה המסטיף האנגלי שצבעו היה שחור, באזורים שונים היה נפוץ כלב שדומה לכלב רואים סקוטי של היום רק יותר מסיבי וריבועי. היו נפוצים גם כלבים שנקראו "כלבי הקצבים" שאחד מאבותיהם הוא הדוג די בורדו מצרפת והם שימשו גם ככלבי שמירה על האחוזות והטירות באנגליה.
רוב סוגי כלבים אלה הגיעו עם המתיישבים לעולם החדש בצפון אמריקה והורבעו עם הכלבים המקומיים.
סיר ג'וזף בנק (Josef Bank) חבר באגודה הגיאוגרפית המלכותית כתב כשחזר מטיול בניופאונדלנד שראה באי כלבים מעורבים בעלי מבנה של מסטיף, חלקם בעלי כושר שחיה וחלקם לא .
גזע נוסף שמעניין לקחת בחשבון הוא אביו הקדמון של כלב המים הפורטוגזי, ידוע שבשנים הראשונות של 1500 הגיעו דייגים מפורטוגל לאזור האי ניופאונדלנד וכמובן שהביעו עמם את כלביהם . לכלב המים הפורטוגזי של היום יש הרבה תכונות משותפות עם גזע הניופאונדלנד של היום. לשניהם הצבע הפרווה בעיקר שחור, לשניהם מבנה ראש, אוזניים וגוף דומים, שניהם בעלי קרומי שחיה בין אצבעות הרגליים, שניהם בעלי אופי נוח ויכולת שחיה טובה, שניהם אינטליגנטיים ובעלי כושר למידה גבוה.
לפי מומחים קצת פחות ממאה שנים הוא זמן קצר מידי כדי שתכונות ספציפיות של גזע ייקלטו בכל הפרטים.

כשמתייחסים לכל התיאוריות נשארת רק מסקנה אחת, אין וודאות לגבי מה מצאו וראו החוקרים הראשונים באי ניופאונדלנד, הכל שם היה חדש והחוקרים לא כל כך התייחסו המצאות כלבים באזור או שהם לקחו כמצב ודאי שאיפה שיש תושבים ישנם גם שומריהם הנאמנים . כמו כן יכול להיות שהראשונים שהגיעו לאי לא היו כלל אוהבי כלבים, אלא חוקרים, דייגים או הרפתקנים.
סביר להניח שהמגעים הראשונים עם הילידים באי נתנו לחוקרים את ההזדמנות להכיר ולהעריך את הכלבים המקומיים שהיו כה ממושמעים, אינטליגנטים, אוהבי מים וצייד, וכל התכונות האלה הרשימו אותם וגרמו להם להכניסם לבתיהם.
כאן מתחיל הסיפור על גזע הניופונדלנד.

היסטוריה

בשנת 1497 ג'ון קבוט כתב שלא הבחין בקיומם של חיות בית בביקורו באי.כך גם כתב קפטיין וויטבורן מאקסמוט בסיפוריו כשביקר בניופאונדלנד. אך אחרי מספר שנים הוא שב וכתב שבין החיות שנראו באי היו כמה שדמו לכלבי מסטיף מעורבים עם זאבים, כשהתושבים הדליקו מדורות כדי לעשן את הדגים הכלבים האלה היו נעלמים ולאחר כיבוי המדירות חזרו והופיעו שוב.
בשנים האלה היו באי כ-ארבע מאות תושבים צרפתים וכאלפיים שלוש מאות אנגלים.הם היו דייגים, ציידים וחוטבי עצים. לכל הפעילויות האלה הם השתמשו בדרך כלל בעזרתם של הכלבים שהיו חזקים מאוזנים בנפשם והתאימו לכל המשימות.
כמובן שכלבים אלה לא נבחרו בשל צבע פרוותם או צורת זנבם, אלא בגלל הכח, החביבות והאנטיליגנציה שלהם.
נראה שבעלי הכלבים בחרו את דור ההמשך של כלביהם בזכות היכולת שלהם לגרור משאות כבדים, להביא את הציד ולא לפחד מים סוער. זה ברור שהם מצאו את התכונות האלה בגזע הזה ועל-ידי זיווגים של הפריטים הנכונים הם ניסו לשפר אותו.
זה לגמרי ברור שיעילות ושימושיות היו הפקטורים היחידים שגרמו לבחירת הפרטים לזיווג. מאגר הגנים הטובים שנוצר אז, הביא לצורת הכלב אופיו ותכונותיו כמו שהוא נראה כיום.

סיר ג'וזף בנק הגיע לאי בשנת 1732 כדי לחפש את "כלב הדוב" כמו שנקרא באותם ימים במערב אירופה לאחר ששמע תאורים לפיהם הכלב הוא גדול, מרשים, בעל פרווה סמיכה, אינטליגנטי ובעלי כושר שחיה , אך להפתעתו מצא כלבים לא אחידים במראה ובאופי.
הוא שמע שיש באזור "Trepassey County” איש שמגדל גזע ספציפי שנקרא ניופאונדלנד.סיר ג'וסף בנק לא פגש את האיש אך קנה כמה כלבים מבית גידולו והביאם לאירופה. אותו איש לא מוכר היה המגדל הראשון של הגזע.
הודות לסיר ג'וזף בנק הרבה אנשים חשובים בהסטוריה הכירו את הגזע וביניהם:
נפוליון (1769-1821), קפטיין קוק (1728-1799) , לורד ביירון (1788-1824) , ג'ורג' ה-III (1738-1820) ווגנר (1811-1883). כולם אהבו כלב זה כבן לוויה.

בזמן שבאירופה התפתח הגזע באי מולדתו עבר גזע זה קשיים רבים. הדייגים וחוטבי העצים השתמשו בכלבים בחורף כשהיה להם צורך בהם ובקיץ היו משאירים אותם עזובים. הכלבים הרעבים חיפשו טרף ותקפו את עדרי הכבשים באי כדי לספק את רעבונם.

בשנת 1780 הוציא מושל האי חוק שלכל משפחה מותר להחזיק כלב אחד וכל שאר הכלבים העזובים יושמדו, לשמחתנו לא כל המשפחות תמכו בגזירה הזאת, אך בכל זאת דולל מספרם של הכלבים.
מכה נוספת ניחתה על הגזע באי ניופאונדלנד כאשר בית המשפט הגבוה בסנט. ג'ואן הורה בשנת 1815 לחסל את כל הכלבים המשוטטים כדי להדביר את מחלת הכלבת באי, וכדי להמריץ את התושבים שילם הממשל 5 שילינג על כל כלב שהומת.

הגזירות גרמו לתושבים באי לשמור לעצמם את הכלבים הכי טובים, הכי חזקים והכי מועילים.
בשנת 1775 פירסם חוקר הטבע הצרפתי "Buffon” ספר על כשלושים גזעי כלבים וכמובן גזע הניופאונדלנד היה ביניהם. הרבה סופרים כתבו על הגזע בספריהם וציינו את גודלו הרב, אופיו הטוב ואת יעילותו בעזרה לאדם, וכמו-כן גם סיפרו על-כך שלגזע הזה יש קרומים בין אצבעות רגליו, דבר שעוזר לו בשחייה.

באותה תקופה הגיעו לאנגליה הרבה פרטים מהגזע עם צבעים שונים ביניהם: שחור, חום, ברונזה, שחור ולבן, חום ולבן ושחור עם כתמי ברונזה.

הגזע עדיין לא היה אחיד במבנהו, בגודלו וצבעו למרות שקו הגידול העיקרי הלך אחרי גודל גדול וצבע שחור. אך היו גם הרבה כלבים בגודל בינוני.
באותה תקופה זיווגו את כלבי הניופאונדלנד עם גזעים פרימיטיוים אחרים באזור הצפון מזרחי של קנדה שכלל את הגולף של סנט לורנס לברדור ומרילנד ויצרו גזעים חדשים כגון: רטריבר ארוך שיער, לברדור רטריבר, ורטריבר מקורזל שיער. בארצות אמריקה הצפונית יצרו את רטריבר חלק שיער וגולדן רטריבר.
ידועים גם מקרים שבשוויץ באותה תקופה זיווגו כלבים מגזע הניופאונדלנד עם כלבים מגזע הסן ברנרד כדי לשמר בגזע הסן ברנרד את הגודל וחוזק העצם שנעלמו לו עם השנים.
הכלבים שגדלו באירופה היו בעלי מבנה יותר מסיבי מאשר אלו שנולדו בקנדה ואמריקה, כתוצאה מInbreeding בגזע הזה, הם היו בעלי גולגולת גדולה יותר ועגולה יותר, דבר שגרם למגדלים בקנדה ואמריקה להרביע את כלביהם עם פריטים מאירופה כדי לשמר את המראה הנכון של הגזע.
המגדלים באנגליה בין השנים 1840-1860 העדיפו את הצבע השחור ושאר הצבעים כמעט נעלמו, אך תודות לצייר אדווין לנסר שגידל כלבים בעלי צבעים שחור ולבן (על שמו קרויים כלבים בעלי צבעים אלא כיום) נשמרו גם קווי-דם של כלבים אלה.
במחצית השניה של 1800 קבוצה גדולה של אוהבי כלבים אנגלים התחילו להתעניין בגזע. בדרך כלל היו אלה אנשי ממון שהקדישו כסף וזמן לגידול.בין החשובים היה הנרי פרקוהרסון שהביא את כלבו הראשון מניופאונדלנד בשנת 1930 ואחר כך ייבא עוד מספר כלבים, אחד מהם היה scamp סבו של Ch. Alderman אחד הכלבים הראשונים שרשומים בספר הגידול ההולנדי.
הייבוא מהאי ניופאונלנד היה רב, בתערוכה שנערכה בבירמנינגהם ב 1860 הוצגו 6 כלבים והמנצחת הייתה כלבת יבוא מסנט ג'ון.
Mr. Milvan מגדל חשוב שאחד מכלביו היה Leo שיובא מניופאונדלנד ב 1875 כלב שחור בגובה 30 אינצ' ומשקל 127 פאונד , כלב אחר שלו היה איאן כלב שחור ולבן שהציל מטביעה גברת מבוגרת ואת בעליו במימי הים.

 

ברבות השנים הכלבים הפכו למעין סטטוס. מי שרצה להיכלל ברשימת האנשים המכובדים והעשירים באותה תקופה החזיק כלבים מגזע זה כדי להראות לכולם שהוא אכן במעמד הגבוה. רבים היו השמות של המגדלים באירופה ובאמריקה שנזכיר רק חלק קטן מהם: מר אטקינסון עם כלבו המפורסם קאטו, גורדון סטבלס סופר ילדים ידוע בתקופה ההיא , מר ניקול בעלים של Ch. Nelson I ו Black Prince כלב מפורסם מאד בגזע, מר מנספילד שגידל הרבה אלופים ביניהם Ch. Gunville בשנת 1878 .

לאור ההתלהבות הרבה של המגדלים ייחוס הכלבים הפך ליותר חשוב מתכונות הכלב המגדלים החלו להתעניין יותר בצורתו החיצונית של הכלב מאשר באופיו, אנשים החלו לשים לב לגודל הכלב צבע פרוותו אופי נשיאת זנבו וכדו..
בשנת 1875 החל רישום התעודות יוחסין לכלבי ניופאונדלנד באנגליה וב 1886 נוסד מועדון באופן רישמי ואושר תקן הגזע. התקן דומה מאד לתקן שקיים היום. ההתפתחות הייתה מדהימה ב 1892 נשבר שיא של רישום כלבים לתערוכת פריסטון כשנרשמו 128 כלבים. מספר עצום אם חושבים על המורכבות של אמצעי התחבורה באותם ימים.

בשנים לאחר מכן הוקמו הרבה בתי גידול אך שניים החשובים באמת היו :"Shelton”
ו “Gippsy” שאחד הכלבים החשובים בגזע בשם “Siki” יצא מהם. כלב זה הוא המקור של רוב הכלבים החיים כיום.


בתחילת המאה היו הרבה מגדלים וכלבים באירופה, אך במשך מלחמת העולם הראשונה גוייסו חלק מהכלבים לצבא וחלק גוועו ברעב מספרם התדלדל מאד. רק בשוויץ המשיך בית הגידול "V. Toggenburg” בעסקיו כרגיל
אחרי המלחמה החלו מגדלים לקנות כלבים מבתי הגידול בשוויץ ולייבא כלבים נוספים מבתי גידול מאמריקה וקנדה.
בשנת 1921 הגיע מגדל לא ידוע מקנדה עם כלב בשם “Ch.Satan” המגדל שנקלע לקשיים כספיים לא היה יכול להחזיר את הכלב לקנדה ומכר אותו למגדל גרמני. הכלב הזה זכה בכל התחרויות בהן השתתף ונקנה בסופו של דבר על-ידי נשיא המועדון הגרמני מר בוצנר.

מועדונים ארציים נוספים הוקמו ברחבי אירופה ביניהם ההולנדי בשנת 1917 , השוויצרי בשנת 1925 והאיטלקי בשנת 1950. באמריקה הוכר המועדון האמריקאי NCA ע"י ה-AKC בשנת 1930 . והמועדון הקנדי נוסד בשנת 1963.


במשך מלחמת העולם השניה מצב הגזע היה גרוע מאד. במשך כל המלחמה נולד בכל אנגליה רק שגר אחד. המצב בהולנד היה יותר טוב שם נולדו שלושה שגרים.
בארבעים השנים האחרונות התפתח הגזע מאד, הצמיחה התחילה בשנות השישים אך גדלה יותר בשנות השמונים והתשעים. המספר הגדל והולך של אוהבי הגזע גרם לעליה במספר בתי הגידול ובמספר חילופי כלבים בין מגדלים שונים בין היבשות וחידוש קווי הדם. הרבה מועדונים חדשים נוסדו בארצות השונות.

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי. כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מ'שרון כהן' אסור בהחלט.