מוצא והיסטוריה גזע סאן ברנרד

מוצא הסן-ברנרד

מקור שמו של כלב הסן-ברנרד הוא ההר והמעבר בגובה 2,469 מטרים מעל פני הים, אשר נקראים על שמו של ברנרד איש מנתון, קדוש קתולי שנולד במנתון שבחבל סבוא בצרפת, ובילה את מרבית חייו בהפצת הנצרות בין יושבי האלפים. במאה ה 11 לספירה ייסדה כת נזירים, מנזר ואכסניית דרכים, אשר נועד לשמש כמקלט לנוסעים ועולי רגל דתיים שהשתמשו במעבר אשר היווה את הדרך הראשית בין שוויץ ואיטליה
אפשר לומר בביטחון כי דמותו של הסן-ברנרד הזקוף, הנושא חבית ברנדי על צווארו, חרותה
בתודעה הקולקטיבית של כולנו. הכלב הענק, בצבעי חום לבן, האופייני לאזור הכפר השוויצרי, הממתין בסבלנות לקריאה להצלת נפשות, הוא התמונה המופיעה בעיני רוחנו למשמע השם "סן-ברנרד". פרט לרעיון של "הכלב עם החבית", אין כמעט דבר נוסף שהאדם המצוי יוכל לספר לנו על הסן-ברנרד.


האמן הידוע סיר אדווין לנסיר (1873-1802) הוא כנראה האחראי להנצחת תדמיתו הפופולארית של כלב הסן-ברנרד ככלב הגדול עם החבית לצווארו. אחד מציוריו המפורסמים מתאר כלבים אלו עם חביות ברנדי קשורות לצוואריהם, מקיפים תייר תשוש ומגנים עליו, הציור "הכלבים של סנט גותארד", צויר ב 1820, ובו נראה כלב אחד נובח כדי להזעיק עזרה, בעוד השני מלקק את זרועותיו החשופות של האיש. מעניינת העובדה שנושא הציור, לפחות קטע הכלבים, מתואר "כלקוח מן החיים".
כבר בשנת 1800 הייתה עובדה ידועה, כי אכסניה סן-ברנרד מעסיק כלבי הצלה, ברשומות האכסניה נכתב כי הכלבים הופיעו לראשונה בשנים 1760-1770, וכנראה גויסו לעבודה מתוך אוכלוסיית כלבי המשק השוויצריים, כדי לשמש כשומרים ובני לוויה לנזירים בחודשי החורף הקרים. הנזירים המבודדים שלקחו את הכלבים למסעות ההצלה שלהם, גילו במהרה שהכלבים הגדולים מצטיינים בניווט בנתיבים המושלגים בתקופות סערה, וכי חוש הריח המפותח שלהם מאפשר להם לגלות נוסעים שנקברו תחת השלג. אוליבר גולדשמית (1728-1774) כתב: "יש להם גזע של כלבים אצילים, שחכמתם יוצאת הדופן מאפשרת להם לעתים קרובות להציל נוסעים. גם אם האנשים הגוועים שוכבים בעומק של שלושה או אפילו שישה מטרים מתחת לשלג, מסוגלים הכלבים לחוש בריחם". בארי, מכלבי ההצלה הידועים ביותר בהיסטוריה, חי ועבד באכסניה מ 1800 עד 1810 ומייחסים לו 40 הצלות. לאחר שנות שירות ארוכות פרש בארי וחי בעיר ברן. הוא פוחלץ לאחר מותו ומוצג עד היום בתא זכוכית במוזיאון הטבע של ברן. מרלין אנדרסון וגואן ברירלי כתבו על בארי: "טוב הלב הניבט מעיניו גורם למבקרים להזיל דמעה, כשהסיפורים הרבים ששמעו אותותיו הופכים פתאום למציאות חיה".


השם "סן-ברנרד" לא הפך לשם התקני של הגזע עד 1865 לפני כן נקראו הכלבים "מסטיף אלפיני", "כלבים קדושים", "אלפדוג", ובשוויץ במיוחד היה נפוץ השם "באריהאונד". הסיבה לבלבול הייתה שהכלבים אשר עבדו באכסניה הורבעו למטרות הצלה בלבד, והמגדלים לא הקפידו על גידול מקובל לפי קווי דם. לעבודה במעבר סן-ברנרד שימשו רק הזכרים, והנקבות נשלחו למשקים השכנים למטרות הרבעה או כחיות מחמד.



התפתחות הגזע
עונת חורף קשה בשנים 1814-1816 דלדלה את אוכלוסיית כלבי ההצלה באכסניה, שחודשה באמצאות כלבים ממשקי העמק ב 1830. החורף קשה במיוחד, בחרו המגדלים לטפל בדלדול באמצאות הרבעה מכוונת עם כלבים מגזע ניופאונדלנד. ההצלבה הוכחה כמוצלחת במיוחד, והיא שהולידה למעשה את הסן-ברנרד בגרסת השער הארוך. בתחילה סברו כי השער הארוך יעניק לכלב יתרון באקלים הקפוא של האלפים, אלא שהשלג והקרח קפאו בתוך סבך השער והכבידו על תנועת הכלבים. הנזירים נאלצו למסור את הכלבים ארוכי השער לגידול ביתי, ולהתרכז בגרסת השער הקצר לצורכי הצלה.
עם התפתחות הדרכים הסלולות ומערכות הכבישים, פחת הצורך בהפעלת כלבי הצלה באזורים ההררים, וחצית האלפים ברגל הייתה לספורט. למרות זאת ממשיך אדון אחד בשם אד רודל, בעליו של בית הגידול Kennels Von Sauliamt לגדל כלבי סן-ברנרד, לעבודות הצלה בשלג,
ועדיין ניתן לראות לעתים נזירים על מגלשי סקי מלווים בכלבי סן-ברנרד, חוצים את המדרונות המושלגים בדרכם למשימות הצלה בקרבת האכסניה.

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי. כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מ'שרון כהן' אסור בהחלט.